תגובה למאמרה של פורת-עמוס “קהילה כמרחב להתפתחות”: והיכן התבונה הנדרשת כדי לנוע במרחב כאשר הרגליים זקנות וכושלות?

מחבר: אהוד בודנר

מאמר שלפנינו עוסק בהזדמנויות החדשות שגיל הזיקנה, או כפי שפורת פועמוס מכנה אותו “גיל התבונה”, מאפשר. זהו מאמר חשוב ומעניין, שמציג את המשימות ההתפתחותיות האפשריות בגיל הזיקנה ואף מפרט דרכי פעולה חברתיות (פרויקט) למימוש פעולות אלה. לצד הדגשים הללו, שמופיעים במאמר, והם חשובים, נסמכים על הספרות המקצועית ועל התבוננויות חשובות של המחברת, יש למאמר זה נקודה רחבה שהיא לטעמי נקודה עיוורת. הרעיונות המופיעים במאמר יכולים אמנם להתייחס לרבים מבני הזיקנה הצעירה, אך לפחות בחלקם הם פחות מעשיים עבור המבוגרים יותר. במובן זה, ככל הנראה מבלי להתכוון לכך ומבלי לכתוב זאת, המחברת מתייחסת במינוח “גיל התבונה” רק לזיקנה הצעירה. עמדה זו של המחברת היא לקונה, המשתקפת גם בתפיסות הגילניות של החברה שלנו, שלא פעם מפרידה בין הזיקנה הצעירה לזיקנה המבוגרת. תפיסות כאלה אפשר לראות בבתי דיור מוגן שבהם קיימת הפרדה בין החלק הסיעודי, שהוא פחות גלוי לדיירים ולמי שמתעניינים באפשרות לגור בדיור מוגן, לעומת החלק המלוני והמהודר, עם המבואה (לובי), בריכת השחייה וחדר הכושר. תפיסות כאלה הופכות את המושג “זיקנה מוצלחת” למושג שממנו מודרים בני הגיל הרביעי ויש בהן הכחשה של החלקים הפחות “מוצלחים” של הזיקנה