שברי צוואר ירך אצל זקנים: מגמות בשנות האלפיים

כותבים: שי שבת, יצהל ברנר, אברהם שטרן, דוד מורגנשטרן, בנימין קיש, מאיר ניסקה

תקציר

 עקב העלייה בתוחלת החיים של הזקנים, גדלה בעלם ובארץ ההיארעות של שברי צוואר הירך. אוסטאופורוזיס נחשב לגורם הסיכון המשמעותי ביותר לשברים אלו,אם כי הוא אינו הגורם הישיר להיווצרותם. גורמי סיכון נוספים הם: צריכה גבוהה של אלכוהול  וקפאין, פעילות גופנית מעטה, שימוש בתרופות פסיכיאטריות ודמנציה. המאמר סוקר סוגים שונים של שברי צוואר ירך ושיטות להבחנתם, ומתאר בהרחבה את דרכי הטיפול השונות בשברים אלה, שהעיקריות בהן היא ניתוח שאותו יש לבצע מוקדם ככל האפשר. רק לחולים מעטים, כגון אלו שעברו אוטם בשריר הלב במועד סמוך לשבר, ניתן טיפול שמרני. סוג הניתוח נקבע לפי מאפייני השבר, כמו מיקום ואיכות עצם, ולפי מאפייני החולה, כמו גיל ורמת התפקוד לפני האירוע. הטיפול לאחר הניתוח נועד לנייד את החולה מוקדם ככל האפשר. וזאת על מנת למנוע  סיבוכים הנובעים משכיבה ממושכת. סיבוכים אפשריים נוספים מיד לאחר הניתוח, או בטווח של כמה חודשים אחריו, כוללים: זיהומים, פריקה או התרופפות של התותבת, חוסר חיבור של השבר ונמק (אוסטאונקרוזיס) המאמר מתאר דרכים שונות לטיפול בסיבוכים אלו. למעלה ממחצית החולים שנותחו חוזרים לרמת תפקודם לפני השבר, כחמישית מאבדים את יכולתם לנוע מחוץ לבית וכחמישית מאבדים את יכולתם לנוע בכלל. הגורמים העיקריים המשפיעים על תהליך השיקום והצלחתו הם: מצבו הבריאותי והמנטלי של החולה טרם השבר ורמת התמיכה שאותה הוא מקבל, ובכללה סיוע של צוות מקצועי הכולל רופאים, פיזיותרפיסטים, אחיות ועובדים סוציאליים.