ניצולי שואה בגיל 85, 90 ו-95: המחקר הלונגיטודינלי בירושלים

יוחנן שטסמן, ברברה פריס, אהרון כהן, עליזה המרמן-רוזנברג וג’רמי ג’קובס

תקציר

רקע: ניצולי שואה מהווים קבוצה של קשישים אשר חוו לפני יותר מ-75 שנה, בהיותם בגיל צעיר, את אירועי השואה במחנות הריכוז וההשמדה.

מטרות: לבחון את מצבם האישי, התפקודי, הרפואי והנפשי של קשישים, שהינם ניצולי שואה או כאלו ששהו באירופה בזמן המלחמה אל מול בני גילם שלא נחשפו לאימי השואה באירופה.

שיטות: עבודה זו היא חלק מהמחקר הלונגיטודינלי של הזיקנה בירושלים, שבו נבדקה קבוצה גדולה של תושבי ירושלים כולם ילידי 1921-1920 בעת היותם בני 70, 78, 85, 90 ו-95. הם נבדקו בשלל תחומים רפואיים, חברתיים, קוגניטיביים ותפקודיים. לצורך מחקר זו הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות: “ניצולי מחנות”, קבוצה שכללה נבדקים ששהו במחנות השמדה או במחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה; “נחשפים למלחמה”, קבוצה שכללה נבדקים ששהו בארצות הכיבוש הנאצי בזמן המלחמה, אך לא שהו במחנות וקבוצה שלישית שכללה את כל שאר אוכלוסיית המחקר, ילידי אירופה בירושלים.

תוצאות: במחקר זה לא נמצא קשר מובהק בין הידרדרות רוב המדדים שנבדקו: סוכרת, יתר לחץ דם, תפקוד יום-יומי (ADL), בדידות, תחושת בריאות כללית ונפילות, לבין היותם ניצולי השואה. מנגד, היו מקרים בגילאים בודדים שבהם נמצא קשר בין ניצולי השואה להידרדרות בדיכאון, דמנציה ופעילות גופנית, אך זה לא חזר על עצמו בגילאים האחרים. בנוסף לכך, לא נמצא קשר מובהק בין ניצולי המחנות או אלו שנחשפו למלחמה לתמותה באף אחד מהגילאים. תוצאות אלה דומות לתוצאות שפורסמו על ידינו בעבודה קודמת, לגבי קשישים בגילאי 70 ו-78.

מסקנות: מעל גיל 85 ובמיוחד במעלה הגיל עד 90 ו-95 לא נצפו השפעות בריאותיות ותפקודיות רציפות ומשמעותיות על ניצולי השואה ולא נצפתה עלייה בשיעורי התמותה לעומת כלל אוכלוסיית בני גילם.