כתב העת גרונטולוגיה וגריאטריה

כל תקצירי המאמרים

מדיניות הענישה על עבירת תקיפת זקנים לפי סעיף 368ו לחוק העונשין

כותבים: אושרת תורג’מן וישראל (איסי) דורון

תקציר

ביום 25.02.2008 התקבל בכנסת תיקון 97 לחוק העונשין שבו הוסף סעיף חוק מיוחד הנוגע לתקיפת זקנים. במסגרת כך, הוסף סעיף 368ו, הקובע ענישה מחמירה של חמש שנות מאסר בגין תקיפת זקן הגורמת לו חבלה של ממש, ושבע שנות מאסר בגין תקיפת זקן הגורמת לו חבלה חמורה, כאשר בשני המקרים יחויב בית המשפט להטיל עונש מאסר שלא יהיה בהיעדר טעמים מיוחדים שיירשמו, כולו על תנאי.

המחקר הנוכחי בא לבדוק האם אכן מדיניות הענישה בגין עבירת תקיפת זקנים לפי סעיף 368ו לחוק העונשין מגשימה את המטרה שלשמה נחקק סעיף החוק. דהיינו, החמרת ענישה לצורך הרתעת הציבור מפני ביצוע עבירות אלה.

ברמה המתודולוגית במחקר זה נעשה שימוש בשיטת מחקר המוכרת כ-ELS – Empirical Legal Studies, המבקשת לעשות שימוש בשילוב של מתודות כמותיות (תיאוריות) ואיכותניות (ניתוח תוכן טקסטואלי) על מנת לנתח פסקי דין. בסופו של הליך החיפוש הממוחשב, שהתבסס על מאגר פסקי הדין של “נבו”, בסך הכול נמצאו ונסקרו 45 גזרי דין, מתוכם 31 גזרי דין בבתי משפט שלום ו-14 בבתי משפט מחוזי.

מסיכום הממצאים, הכמותיים והאיכותניים, ניתן לומר בזהירות ובכפוף למגבלות המחקר, כי המגמה העולה מהדברים היא, שרציונל ההחמרה בענישה שעומד בבסיס חקיקת סעיף זה, לא בא לידי ביטוי ברף הענישה שניתן בפועל על ידי בתי המשפט. נראה שהסיבות לכך יכולות להיות מגוונות, החל מעצם הכלים החקיקתיים העומדים בידי בתי המשפט, שתחילתם בלשון סעיף 368ו לחוק עצמו, כפי שנחקק על ידי המחוקק, וכלה בכלים המשפטיים העומדים לרשות בית המשפט בעניין דרכי גזירת דין ואופנם, ומרחב התמרון השמור לבתי המשפט בעניין זה.