מגיל לגלות: הזיקנה המופלגת כהגירה מרצף שלבי חיים למצב חיים סופי

הכותב: שרון רמר ביאל

תקציר:

בשיח הגרונטולוגי מסומנים הזקנים ביותר, בני ה-85 ומעלה, כ”אחרים” מפאת גילם הביולוגי.  סימון זה הוא בעל חשיבות רבה, מאחר שהגיל נתפס בתרבות המודרנית כמשתנה ביולוגי, בלתי תלוי, שמסביר משתנים אחרים. תפיסה זו מסווה את המהות החברתית של הגיל המובנה כעיקרון חברתי מרכזי ונהנה לפיכך ממעמד של “מיתוס” שקובע את כללי השיח החברתי, התרבותי ולא פחות מכך המחקרי. סימון הזקנים ביותר כ”אחרים” מקבל משמעות מיוחדת בחברה הישראלית, שהמקורות התרבותיים המרכזיים מהם שואב הזמן החברתי שלה הם התרבות הציונית, התרבות הצבאית והתרבות המערבית. אלו המקדשות רובן ככולן את מיתוס העלומים. כך קורה שעל אף תהליכי ההתבגרות וההזדקנות שעברה החברה הישראלית במהלך שנותיה, הזקנים כקבוצה חברתית עדיין נתפסים כ”אחרים” המסומנים בעיקר על סמך גילם הכרונולוגי, והזקנה מתויגת כ”אחרות בלתי הפיכה”.

מחקר זה מציע לראשונה קול לאותם “אחרים”, הלא הם הזקנים ביותר בישראל, ומבקש ללמוד מהם על החוויה הקיומית בזיקנה המופלגת בתחילת האלף השלישי. מן המחקר עולה כי הזקנה המופלגת נחווית כמצב של “גלות מגיל” במובן של עיקרון תרבותי מארגן. ככזו היא אינה מתהווה עוד כשלב על אותו רצף התפתחותי של הגיל, אלא כמרחב תרבותי נפרד. במרחב זה מאבד הגיל מחשיבותו ותחתיו לא מוצע כל עיקרון מארגן חלופי. הדבר מוביל לדחיקתם של הזקנים ביותר והפיכתם ל”גולי גיל”.