“לשונא שלי אני לא מאחלת שיגיע לבית אבות”: אוטואתנוגרפיה על עבודתן של מטפלות סיעודיות במחלקות לתשושי נפש בישראל

כותב” ד”ר פליקס קפלן

תקציר:

רקע: המאמר מבוסס על מחקר חלוצי שנערך בשנים 2020-2016, המתאר את שגרת הטיפול של מטפלות סיעודיות במחלקות לתשושי נפש. מחלקות אלו משמשות כבית לזקנים עם דמנציה, המהווים אוכלוסייה שקופה חברתית.

מטרה: מטרת המחקר היא לשפוך אור על ההווי היום-יומי של מטפלות סיעודיות באנשים זקנים עם דמנציה ולבחון את ההתמודדות שלהן עם שגרת הטיפול על ידי תיעוד החוויה הרב-חושית במחלקות אלו. המיקוד של המחקר הוא על המטפלות הסיעודיות, שלגביהן ולגבי תנאי עבודתן קיים שיח חברתי וציבורי מצומצם. מכאן, שכמו הזקנים שבהן הן מטפלות, גם הן חוות שוליות חברתית.

שיטה: זהו מאמר איכותני אוטואתנוגרפי. אוכלוסיית המחקר מנתה 29 מטפלים/ות סיעודיים/ות. הרפלקציה מבוססת על 58 תצפיות טהורות (כ-500 שעות) על שגרת עבודתן של המטפלות הסיעודיות ו-20 ראיונות עומק חצי-מובנים. התיעוד הסובייקטיבי מגובה בתימוכין מיומני התצפית ומהראיונות – טריאנגולציה אשר מאפשרת לבחון את חוויות הטיפול באופן אינטימי מבעד לעיניהן של המטפלות הסיעודיות.

——

מאמר זה נכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שלי, בהנחיית ד”ר מרים בנטואיץ’, במסגרת הפקולטה לרפואה ע״ש עזריאלי באוניברסיטת בר-אילן.

ממצאים: המאמר חושף את קשיי התמודדותן של המטפלות הסיעודיות עם הטיפול היום-יומי בזקנים עם דמנציה, לצד רפלקציה שלי על השהות במחלקות לתשושי נפש בעת ביצוע המחקר. כמו כן, המאמר מאיר את האתגרים והקשיים הכרוכים במלאכת הטיפול הסיעודי ואת האינטראקציות המורכבות שמתהוות במחלקות אלו, המשקפות מערכות יחסים של תלות שיתופית.

מסקנות: מוסדות סיעודיים, ובמיוחד המחלקות לתשושי נפש, עדיין מהווים אתר של שוליות חברתית וסטגנציה. הארת הקשיים הטיפוליים והאישיים של המטפלות הסיעודיות, מתוך התבוננות בשגרת עבודתן ושמיעת קולן, כמו גם חשיפת הנופך האישי והרשמים הסובייקטיביים שלי על חוויית השהייה במחלקות אלו, מציפות את הצורך לבחון מחדש את אופן ההכשרה והליווי המקצועי של המטפלות הסיעודיות. בסיפא של המאמר, מובאת הצעה לשינוי במערך הפיקוח על הטיפול המוסדי.

מילות מפתח: אוטואתנוגרפיה, דמנציה, מטפלות סיעודיות, טיפול סיעודי, מוסדות סיעודיים.