למות בבית מזווית ראיה של המשפחה המטפלת ישראל

כותבים: עקב בכנר, שרה כרמל, יהורך זינגר

תקציר

התפתחות הרפואה והטכנולוגיה בחמשים השנים האחרונות בשילוב עם נטיית הממסד הרפואי להעביר את הטיפול בחולה הנוטה למות למשפחות עצמן ורצונם של החולים למות בביתם, מטילים על בני המשפחה נטל כבד וממושך אשר מתבטא בתחומים רבים ומגוונים. חסר מידע ביחס לעמדות ולחוויות ההתמודדות של בני משפחה המטפלים בחולים נוטים למות עם הטיפול והמוות בבית.

מטרת המחקר הנוכחי להעריך השפעה של שתי מסגרות שירותי בריאות על ההתנסות של המטפלים העיקריים עם חווית המוות של חולה בביתו, ולבחון את עמדותיהם של מטפלים אלה ביחס להתנהגות של הצוות הרפואי. לשם כך נערכה השוואה בין שתי  קבוצות של מטפלים: האחת טיפלה ביקירה במסגרת של הוספיס-בית והשנייה טיפלה ביקירה במסגר של מרפא קהילתית בשילוב  עם בית-חולים. המדגם כלל 159 מטפלים עיקריים של חולי סרטן שנפטרו: 76 מהם השתייכו למסגרת הוספיס-בית ו-83 למסגרת בית החולים. ככל שהמחקר שימש שאלון אשר נבנה על סמך סקר ספרות וראיונות עומק עם מטפלים משתי הקבוצות.

נמצא שמטפלי הוספיס-בית תפסו את חווית המוות בצורה חיובית יותר מאשר מטפלי בית החולים. כמו כן, אחוז גבוה מהמטפלים של חולים בהוספיס-בית היה חוזר שוב על הטיפול כפי שהוא התבצע על ידי הצוות הרפואי, לעומת אחו נמוך בהרבה מהמטפלים במסגרת בית החולים. הערכות חיוביות יותר כלפי כל אנשי הצוות הרפואי  ניתנו על ידי קבוצת מטפלי הוספיס-בית בהשוואה לקבוצת מטפלי בית החולים.

לאור ממצאים אלה, מומלץ להרחיב את השרות של הוספיס-בית לאזורים נוספים ארץ וכן לבנות תוכניות הדרכה והשתלמויות המיודות לאנשי מקצועות הרפואה, על בסיס עקרונות הגישה הפליאטיבית-הוליסטית, כדי להשיג את איכות החיים הגבוהה ביותר האפשרית לחולה ולבני המשפחה.