הזיקנה הישראלית: שלושה מקורות משמעות

כותבת: גבריאלה ספקטור-מרזל

תקציר

ההבחנה בין זקנים כאנשים קונקרטיים, לבין זיקנה כמערכת של סמלים ומשמעויות (Hazan, 1994) גררה את הטענה כי הגרונטולוגיה הישראלית מתמקדת בקטגוריה הראשונה. המחקר בישראל בוחן שלל משתנים בהקשר המיידי בחייהם של זקנים ישראליים, תוך זיהוי התרבות המערבית כגורם מעצב בעולמם. אולם בין ההקשר המצומצם לגלובלי מצוי מעגל ביניים של הקשר, הכולל ערכים, נורמות, מיתוסים והיסטוריה ייחודיים. הקשר זה, לא זו בלבד שנדון להזנחה בחקר סוגיות מוגדרות בעולמם של זקני ישראל, הוא אף אינו נתפס כמושא לעיון אקדמי בזכות עצמו. להוציא את בחינת הזיקנה במסורת היהודית, ניסיונות להתחקות אחר מקורות המשמעות של הזיקנה הישראלית בולטים בהעדרם. הזיקנה הישראלית היא המרחב הסמלי שבתוכו זקנים ישראליים מכוננים את עצמם. מכאן, שההתוודעות אליה הכרחית, הן כדי להכיר לעומק את חוויתם והן לניסוח של מדיניות ופרקטיקה ההולמות את מערכת-הרלוונטיות שלהם. יתרה מזאת, פענוח הזיקנה הישראלית ישפוך אור על הפרקטיקות החברתיות כלפי זקנים ישראליים ועל ההסדרים הממוסדים כלפיהם, היונקים מתכניה.

כחלק מהניסיון להפוך את תפיסת  “הזיקנה כתופעה חברתית” (חזן, 1984ב’) לעקרון מנחה במחקר, המאמר מבקש לתרום למאמץ הדה-קונסטרוקציה של הזיקנה הישראלית. לשם כך מוצעת התבוננות לתוך שלושה מעולמות תוכן המזינים אותה: התרבות הציונית-צברית, התרבות הצבאית, והתרבות המערבית-קפיטליסטית. שלוש אלה מושתתות על אתוס של נעורים המכונן את הזקן כ”אחר”; הן בערוצים ישירים והן באמצעות האידיאל הגברי שבמרכזן. לבסוף נידונות ההשלכות השונות של משמעויות הזיקנה הישראלית על הפרקטיקות כלפי זקנים ישראלים, על ההתנהלות הקולקטיבית שלהם ועל זהויותיהם האישיות.