האם אתה מוכן לדבר על הסוף?

המחברים: קרול רביד,  שרה שחף, יונתן גרוסמן,  אילה דדוש, אנה זיסברג

תקציר:

מחקר זה עוסק בקושי הניכר לשוחח עם דיירים בבתי אבות על נושאים הנוגעים בסוף החיים. במחקר נעשה שיתוף פעולה בין חוקרות מהחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה ואנשי יחידת ק.ד.ם (קהילת דיירי מוסדות – מרפאה וירטואלית בניהול רופא ואחות גריאטריים במחוז צפון, שירותי בריאות כללית). מטרת המחקר היתה לבדוק לעומק מה עומד מאחורי ההתלבטויות של הצוות המטפל בבתי האבות בצפון הארץ, בנושא הטיפול הפליאטיבי. מהו הידע ומהן התפיסות הקיימות לגביו, מהו הטיפול הטוב בעיניהם בסוף החיים, מהי המדיניות הקיימת ומה נהוג לעשות עם הדיירים בתקופת חייהם האחרונה. מטרה נוספת היתה להכין תכנית התערבות על בסיס ממצאי המחקר, לשם שיפור הטפול בסוף החיים.

המחקר נערך בגישה איכותנית באמצעות ראיונות עומק חצי-מובנים בקבוצות מיקוד (8-10 משתתפים בכל קבוצה), שתי קבוצות בכל בית אבות. הקבוצות כללו רופאים, אחיות, ועו”ס מחמישה בתי אבות בצפון הארץ. התובנה המרכזית שעלתה ממחקר זה הינה שהעשייה היומיומית מתנהלת תוך הימנעות מדיבור על המוות, והתמקדות בשגרת הטיפול הפיזי והדאגה המתמדת לנוחות מרבית של המטופלים. דאגה זו מתבטאת בשמירה על חייהם בצורה מכובדת, וניסיון להדגיש את החיובי והמואר של החיים. מעבר לקושי הנפשי הכרוך בעיסוק במוות, נמצא שקיימת תפיסה שגויה לפיה שיחה על המוות עם המטופל תזיק לו ותגרום למצב רוח רע ולחוסר מוטיבציה. משום כך גם אין לגיטימציה לשוחח על המוות, ולמעשה, קולו של החולה לא נשמע. הגישה הטיפולית הנתפסת כמקצועית בעיני הצוות לוקה בחוסר ידע הן בנוגע לחוק החולה הנוטהלמות והן לגבי מהות הטיפול הפליאטיבי. כל אלה גורמים לפרקטיקות טיפוליות חסרות בסוגיה זו.