דיוקנו של המדינאי כאיש זקן: עיון בדיאלוג “קאטו על הזקנה” מאת קיקרו

המחברת: טליה אלסטר

תקציר

ייחוס חשיבות לגיל הביולוגי בקביעת יכולותיו הנפשיות והגופניות של האדם היה שנוי במחלוקת כבר ברומא הקלסית, ויש להניח שאף קודם לכן. בדיאלוג Cato Majore De Senectutem  (קאטו הזקן על הזקנה) שכתב מרקוס טוליוס קיקרו ב-44 לפני הספירה, עולה שאלת היחס לגילו של אדם (גילנות), ובייחוד היחס לשלב הזקנה בחיי האדם. קיקרו בן ה-62, מדינאי, נואם ופילוסוף בעל הישגים, מתמודד עם תפיסות חברתיות המבקשות לאפשר לגילו הביולוגי של אזרח רומאי להכתיב את אופן מעורבותו בחברה ובמדינה.
במילים אחרות, קיקרו חש שהוא מודר מן הזירה הפוליטית, מקום מושבו הטבעי, דווקא בעת שהעיר רומא השסועה זקוקה להנהגה ולעצה ראויה.

אפשר לפרש את הדיאלוג בכמה אופנים: כמניפסט חברתי על תפקיד הזקן ברומא, וכן על היחס בין המנגנון הפוליטי והחברתי ברומא לבין הפרטים שבה. לחילופין אפשר לראותו כטקסט פרטי שכתב קיקרו כנחמה לעצמו ולחברו המזדקן אטיקוס. כך או אחרת, בדיאלוג מוצגים באמצעות קאטו מאפיינים של אדם זקן המאפשרים לו להיות מדינאי אידיאלי ולשמש כמנהיג, או כיועץ ומורה דרך למנהיגים הצעירים ממנו. הדמיון בין הזקן שמתאר קיקרו לבין דמות המדינאי האידיאלי העולה מחיבורים נוספים פרי עטו, מאפשר לקורא למצות את קווי האופי של מנהיג אידיאלי ברומא של הרפובליקה אליבא דקיקרו.

חשיבות הטקסט אינה מוגבלת להעמקה בתפיסות החברתיות ברומא העתיקה. סוגיות של הדרה חברתית על רקע גיל, או הגיל כמשתנה הקובע את מקומו של האדם המזדקן בסביבה הקרובה ובחברה הכללית, נוכחות גם בשיח החברתי המודרני. בין כסוגיה הנוגעת לתחושת האדם הפרטי, או כזו שעשויה להשליך על הציבור והמנגנונים המקצועיים, הכלכליים והחברתיים המניעים אותו, הדיאלוג של קיקרו מאיר צדדים נוספים שייתכן ונדחקים מן השיח הנוכחי בנושא.

אף כי לא ניתן לגזור מהדיאלוג מסקנות חד-משמעיות לגבי היחס ה”נכון” לאדם המזדקן בחברה המודרנית, ההצצה שמספק קיקרו לנפש הזקן המודר מעשייה מקצועית וחברתית פעילה הנה בעלת חשיבות. מתן מענה מיטבי לצרכים רפואיים, חברתיים ואישיים של אזרחים מתבגרים במדינה בלי להיכנע לתפיסות גילניות, הנו אתגר לא מבוטל. קיקרו, אם כן, מזכיר לנו לשאוף לראות את הדברים גם מנקודת מבטו של האזרח הזקן ולהכיר בפוטנציאל שלו וביתרונותיו עבור החברה והמדינה.