המשמעות שבני 50+ מעניקים לתכנון תקופת החיים שלאחר הפרישה

המחברים: אלכסנדר קפלון וטובה בנד-וינטרשטיין

תקציר:

רקע: הפרישה ממעגל העבודה היא אירוע חברתי-פסיכולוגי-כלכלי-חוקי בעל חשיבות רבה. בעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים בהקשרים שונים של הפרישה – אנשים חיים ויחיו יותר, איכות חייהם עשויה לעלות, ותקופת הפרישה תהפוך למשמעותית יותר, הן במשך זמנה והן בתכנים שאנשים ייצקו בה. חלק הארי של הספרות העוסקת בתכנון החיים לאחר הפרישה מתבסס על מחקרים כמותניים. במחקר זה נעשה ניסיון לבחון את הנושא מתוך מטרה להעמיק את הבנת התהליך, המניעים והחוויות הכרוכות בו וזאת באמצעות מתן קול למעורבים בנושא.

השיטה: המחקר בוצע על פי עקרונות שיטת המחקר האיכותנית במסורת הפנומנולוגית. במחקר השתתפו שמונה נשים ושבעה גברים בגילאים 51 עד 54 במעמד אישי מגוון, פעילים בעולם העבודה בקשת רחבה של תפקידים. איסוף הנתונים בוצע באמצעותראיונות עומק חצי מובנים, שהתבססו על מדריך ריאיון, שכלל ארבעה עולמות תוכן: עולם העבודה לאורך מהלך החיים, המקום של תכנון במהלך החיים, תרחישי חיים מתוכננים לאחר הפרישה והתבוננות רטרוספקטיבית ועתידית על תכנון והמשמעות שלו.

ממצאים: מתוך הממצאים עולות שלוש תמות מרכזיות: (1) עולם העבודה כמפתח לתכנון תקופת החיים שלאחר הפרישה; (2) אל “הלא נודע” – הזיקנה שמקשה על תכנון העתיד; (3) תרחישי תכנון לפרק החיים שלאחר הפרישה כניסיון להכניס ודאות בתקופה של אי-ודאות. בנוסף לכך, מתוך הראיונות עולה טיפולוגיה של תרחישי תכנון שאותה ניתן לחלק לשני אשכולות מרכזיים: אשכול “עצמי תכנוני אקטיבי”, המאופיין במיקוד שליטה פנימי של המשתתפים ואשכול “עצמי תכנוני פסיבי”, המתבסס על מיקוד שליטה חיצוני של המשתתפים.

סיכום: הממצא החדשני שנמצא במחקר הוא הגדרת ה”עצמי התכנוני” – דפוס חשיבה מורכב אשר אנשים מפתחים במהלך תהליכי התכנון שלהם והוא בנוי מרכיבים רבים: עולם העבודה כמגדיר זהות, דפוס תכנון כללי, שתכנון גיל הזיקנה הוא חלק ממנו, מאפייני העצמי והתנהגויות שונות שהן פועל יוצא מדפוס מיקוד השליטה.