אל תשליכני לעת זיקנה – המיתוס והמציאות במבט היסטורי
כותבת: מוריה אבנימלך
תקציר
תקציר: הדימוי של איניאס הנושא על שכמו את אביו הזקן אנקיסס ממחיש הן את מהותו של הסדר הפנסיה – צעירים מפרנסים זקנים – והן את האיומים המרחפים עליו בעולם מזדקן, שבו החיים מתארכים, הילודה פוחתת והנטל הפנסיוני הופך כבד מבעבר.
המאמר בוחן את היחס לזקנים במהלך הדורות ומנפץ את הדימוי הרווח לפיו בעבר זכו הזקנים לכבוד ולתמיכה כלכלית מילדיהם ומהקהילה. העולם הפגני העריץ נעורים ותיעב זקנים. הנצרות, שבראשיתה פנתה לחלשים, אימצה את תרבות מאמיניה ודחקה את הזקנים לשוליים. בימי הביניים נתפס הזקן כמכוער ודוחה ונידון לבידוד חברתי ולעוני. רוב הדתות דרשו כיבוד הורים, אך במציאות ילדים לא דאגו להוריהם הזקנים. חברות קפיטליסטיות סירבו להקצות משאבים לזקנים, ולכן הדביקו להם דימוי שלילי.
הסדרי פנסיה התבססו במערב בראשית המאה ה-20, וכעבור מאה שנים הם מצויים בסכנת קריסה. העולם השלישי, שבו חיים רוב זקני העולם, רחוק מהסדר פנסיה יותר מאי פעם, ולמאות מיליוני הזקנים שחיים בו אין ביטוח פנסיוני או ביטוח בריאות.
ישראל יכולה לצאת ממעגל האימים של הפנסיה הקורסת, משום שהתברכה באוכלוסייה צעירה ובילודה גבוהה. הבעיה היא שמגזרי האוכלוסייה הפוריים ממעטים להשתתף בכוח העבודה, ותרומתם לילודה מחלישה את הבסיס הכלכלי של הפנסיה במקום לחזק אותו. מכאן עולה כי לא קיצוצים הם המתכון לחיזוק מערכת הפנסיה בישראל, כי אם השקעה בהון אנושי ובענפי המשק.