תהליכי אבל לאורך החיים ובזיקנה אצל הורים שכולים בישראל – “שכול מזדקן”

כותבות: ליאורה בר טור, רות מלקינסון

תקציר

מחקר זה בוחן את ההשפעה המתמשכת של השכול אצל הורים שכולים זקנים, אשר איבדו את ילדם הבוגר במלחמה או במהלך השירות הצבאי. ההשערה המרכזית במחקר זה היתה, שהשכול הוא תהליך פסיכולוגי מרכזי בחיי ההורים השכולים, המשולב  ומשפיע על תהליכי ההזדקנות.

השאלות המרכזיות התמקדו בניסיון לבחון מהם התהליכים שעברו ההורים השכולים במישור האישי, הזוגי והמשפחתי, מרגע ההודעה על מות ילדם ועד היום בזיקנה. האם יש שינויים או התפתחות בדפוסי השכול לאורך החיים ובמהלך ההזדקנות?

כדי לענות על שאלות אלה, קיימנו ריאיונות אישיים עם 47 הורים שכולים (מהם 15 זוגות הורים) בגילאים 61 עד 92, בהם תארו ההורים את מהלך חייהם מרגע ההודעה על מות הבן ועד למועד הריאיון. הריאיונות האישיים איפשרו להורים לספר את הסיפור האישי שלהם, כל אחד בדרכו, עם מספר שאלות מכוונות. ממצאי המחקר הנוכחי תומכים בממצאים קודמים, ומראים איך תהליכי האבל נמשכים במלוא עצמתם לאורך השנים ובזיקנה, ומשפיעים על כל תחומי החיים של ההורים והמשפחה.

מניתוח תוכן מעמיק של הריאניונות, והאופן שבו מספרים ההורים את סיפור השכול כמוטיב מרכזי בחייהם, ניתן לזהות התפתחות בתהליך האבל ועיבודו לאורך השנים. נראה שקיימות שלוש פאזות עיקריות בתהליך האבל המקבילות לתהליכי ההתפתחות הנורמטיבים. פאזות אלומשפיעות ומושפעות מתהליכי האבל: הפאזה המיידית האקוטית, האבל לאורך השנים עד לזיקנה והאבל בזיקנה. אנו מציעות להתייחס אליהן כאל שלוש פאזות עיקריות בהתפתחות תהליך האבל ההורי ובחרנו לכנותן: אבל “צעיר”, אבל “בוגר” ואבל “מזדקן”.