גילנות (ageism) קיימת בתרבויות רבות ומתקיימת במצבים חברתיים שונים לאורך כל מעגל החיים. סקירה זו מנתחת את מקורות הגילנות וביטוייה בקרב צעירים וזקנים, על פי שתי תיאוריות מרכזיות בפסיכולוגיה החברתית: "תיאוריית ניהול האימה" (TMT – Terror Management Theory) ו"תיאוריית הזהות החברתית" (SIT – Social Identity Theory). מסקירת המחקרים שנעשו על מקורות הגילנות בקרב צעירים וזקנים עולה כי תיאוריית ניהול האימה משמשת כמסגרת תיאורטית להבנת גילנות אצל אנשים צעירים, ואילו תיאוריית הזהות החברתית מתאימה יותר כדי להסביר גילנות בקרב אנשים זקנים. מחקרים שבחנו גילנות אצל אנשים צעירים מסבירים את התופעה כהגנה לא מודעת מחרדת המוות, ואילו מחקרים שעסקו בסיבות לגילנות בקרב אנשים זקנים, מקשרים אותה לאופן שבו תופסים אנשים זקנים את בני גילם.

לניתוח שמוצג בסקירה הנוכחית עשויות להיות משמעויות יישומיות למניעת גילנות בקרב צעירים וזקנים. אצל צעירים ניתן לפעול להחלשת הקשר האסוציאטיבי בין זיקנה למוות, באמצעות חינוך שיקנה לצעירים פרספקטיבה שונה על מושגי המוות והזיקנה. לעומת זאת, אצל זקנים מוצע לטפח תפיסה חיובית יותר של גיל הזיקנה, באמצעות עידוד מגעים חברתיים שיאפשרו לאנשים זקנים לתרום לצעירים, באמצעות נטרול סטריאוטיפים גילניים שקיימים בתקשורת, וכן באמצעות פיתוח סדנאות שיתמקדו בהכנת בני גיל המעבר להזדקנות בריאה. אולם לפני שמגיעים לשלב שבו ניתן יהיה לגזור מסקנות יישומיות מהניתוח המוצע, יש לבצע מחקרים בכמה תחומים הקשורים לגילנות. מוצעים רעיונות למחקרים שיוכלו לתקף את ההבנות לגבי מקורות הגילנות אצל צעירים ומבוגרים. כיווני חקירה אפשריים הם למשל זיהוים ואפיונם של "רמזים תלויי גיל," בחינת התהליכים הקוגניטיביים שמופעלים בעקבות חשיפה לרמזים כאלה ומדידת ההשפעה שיש למודעות למוות על גילנות אצל צעירים וזקנים.

גילנות כמושג מדעי היא מושג צעיר יחסית. מאז שהגה אותו פרופ' בטלר לקראת שלהי שנות השישים של המאה העשרים, השתכללה ההבנה של תופעת הגילנות והעמיקה על רקע התגברות המחקר האמפירי והעניין התיאורטי בתחום. המאמץ המחקרי לבחינת תופעת הגילנות קיבל לאחרונה ביטוי מקיף בסקר החברתי האירופי (ה-ESS). מאמר זה מבקש להציג  ניתוח ראשוני של נתוני הסבב הרביעי של סקר ESS שנערך בשנת 2008 וכלל חטיבת שאלות שעסקו בהיבטים שונים של תופעת הגילנות. מאמר זה יבחן את "מיקומה" של החברה הישראלית מבחינה גילנית בהשוואה לחברות אירופיות אחרות וינסה לשרטט כיווני מחקר עתידיים לאור ממצאים אלה. המחקר התבסס על ניתוח משני (secondary analysis) של נתוני שאלון הגילנות תוך עריכת השוואה בין שמונה מדינות נבחרות (מתוך 28 מדינות שנכללו בגל הרביעי של הסקר) המייצגות טיפוסים אופייניים של מדינות רווחה, ובכללן גם מדינת ישראל.

הניתוח ההשוואתי לימד על מגמה דומה, כך שלמעט הבדלים מסוימים בין המדינות השונות, המשתתפים בכל המדינות זיהו חלוקה לגילים דומה בין "צעירים" ל"זקנים"; מרביתם דיווחו על עמדות חיוביות כלפי הזקנים; ולבסוף מרבית הנבדקים במדינות השונות לא תפסו את הצעירים והזקנים כ"קבוצות נפרדות" מקהילות שונות. על אף הדמיון בממצאים בין המדינות השונות, התגלו גם הבדלים במדדי הגילנות. לדוגמה הנבדקים הישראלים דיווחו על רמה גבוהה יחסית של התנסות אישית באפליה מטעמי גיל ועל תופעה נרחבת למדי של היעדר מגע עם אנשים זקנים. 

            הניתוח ההשוואתי הבין-לאומי מלמד אם כך כי לתופעת הגילנות יש היבטים אוניברסליים, חוצי גבולות וחברות. עם זאת, הניתוח מצביע גם על היבטים ייחודיים למדינות מסוימות. היבטים אלה מחייבים מחקר עתידי שיבחן בין היתר את משקלם של משתנים אישיים לעומת משתנים תרבותיים ולאומיים ביחס לביטוייה השונים של תופעת הגילנות.

רקע: כאב כרוני בקרב קשישים במוסדות הוא בעיה רפואית שכיחה המתאפיינת בתת-אבחון ובתת-טיפול. מרכיב מפתח של ניהול הכאב ביעילות הוא ביצוע אומדן כאב בקרב קשישים. המחקרים מתארים בעייתיות רבה בביצוע אומדן זה על ידי אחיות.

מטרת המחקר: לבחון מהם הגורמים המנבאים ביצוע אומדן כאב לקשישים על ידי אחיות במוסדות לטיפול ממושך ולראות אם יש קשר בין תופעת הגילנות לבין אומדן כאב בקרב אותם קשישים.

השיטה: הופצו שאלונים מובנים בקרב מדגם נוחות של 104 אחים ואחיות ממרכז גריאטרי גדול במרכז הארץ.

ממצאים: תוצאות המחקר מראות כי ככל שהאחות היא בעלת ידע והשכלה גבוהים יותר, עמדותיה כלפי קשישים חיוביות יותר ורמת השליטה שלה בנושא אומדן כאב בקרב קשישים גבוהה יותר, כך הכוונה לבצע אומדן כאב וIאו הביצוע בפועל גבוהים יותר. בנוסף נמצא כי ההכשרה המקצועית באומדן כאב שניתנה במוסד לא תרמה לכוונות לביצוע אומדן כאב ולביצוע בפועל.

מסקנות: לממצאי המחקר תרומה ייחודית לסיוע בתכנון מדיניות סיעודית שתמנע ביצוע אומדן כאב לקוי בקרב קשישים במוסדות.

מאמר זה מציג מחקר העוסק במשמעות ההזדקנות עבור האוכלוסייה ההומו-לסבית המזדקנת בישראל ובגילנות שאוכלוסייה זו חווה. ההומוסקסואלים והלסביות הם פלח ייחודי בתוך האוכלוסייה המזדקנת, ששיעורו כ-10% ובישראל זכה עד כה פלח זה לנראות ולמחקר מצומצם יחסית למדינות בצפון אמריקה או באירופה. חסרונו של מחקר בנושאים אלה בולט במיוחד בחברה הישראלית ועל רקע המחקר המתפתח בנושאי זיקנה. מטרת המאמר והמחקר המוצג בו היא ללמוד ולהכיר את עולמם של לסביות והומוסקסואלים זקנים בישראל, לשמוע מפיהם על חוויותיהם, ניסיון חייהם, הפרשנות שלהם ותפישתם את המציאות ואת החברה. המחקר המוצג מנסה לזהות ולאפיין את מרכיבי החוויה ההומוסקסואלית והלסבית בגיל זיקנה, לעמוד על משמעות ההזדקנות ומקומה בעולמם ולבחון האם חל שינוי במשמעות ובהבנת ההומוסקסואליות והלסביות עם ההזדקנות.

המחקר נערך בשיטת מחקר איכותנית, תוך שימוש במדגם של 13 זקנים וזקנות בני 60 ומעלה המזהים את עצמם כהומוסקסואלים ולסביות. כל המרואיינים עברו ראיונות עומק חצי מובנים, שלאחר מכן תומללו ונותחו בנפרד וביחד כדי ליצור אינטגרציה פרשנית.

ממצאי המחקר חשפו כי הזדקנותם של הומוסקסואלים ולסביות טומנת בחובה מתח וניגודיות בין שני קטבים: מחד גיסא דיכוי, ומאידך גיסא שחרור. בקוטב הדיכוי נחשפו שלושה היבטים עיקריים: דיכוי הכרוך בזיקנה (גילנות); דיכוי הכרוך בהומוסקסואליות (הומופוביה); ולבסוף הדיכוי הפנים-קהילתי כלפי הומוסקסואלים ולסביות זקנים על ידי חברי הקהילה. בקוטב השחרור נחשפו שני היבטים עיקריים: הראשון כרוך בשחרור שמאפשרת הזיקנה בכל הנוגע לביטוי הנטייה המינית; השני כרוך בשחרור שמאפשרת ההומוסקסואליות בזיקנה מדפוסים של בדידות ודיכאון המתקיימים אצל אלה שלא צברו את "ניסיון החיים" ההומוסקסואלי בגילאים צעירים יותר.