מימון וארגון הטיפול הממושך בישראל – סוגיות וקווים לרפורמה

המחברים: דב צ’רניחובסקי ומיכל קורא

תקציר:

בישראל קיימת מערכת ענפה של הסדרים לטיפול ממושך (ט”מ) במימון פרטי וציבורי. אולם הסדרים אלה מורכבים ואינם מבטאים גישה מערכתית מוסדרת, כזו שעונה בצורה יעילה ושוויונית על צרכים קיימים ועל אלה המתפתחים בקצב ובהיקף שהמדינה לא ידעה בעבר. הסדרי הביטוח הפרטי יקרים לפרט ואינם מבטיחים כיסוי ותקופת ביטוח נאותים. מערכת הטיפול הממושך או הסיעודי בסיוע המדינה מתאפיינת בפיצול רוחבי של הזכאויות והטיפול המוסדי בהן. מציאות זו יוצרת סבך ביורוקרטי ותמריצים ל”דחיפת המטופל לגורם אחר” (cost shifting). אלה גורמים לחוסר השקעה מספקת במניעה, לאי-רציפות בטיפול ולטיפול לקוי. יתרה מזו, המציאות הקיימת גוררת סבל מיותר למטופל ולמשפחתו. יכולת התגובה של הציבור מצומצמת לנוכח הריכוזיות האנכית הגבוהה בתפקוד המוסדות השונים. אותם מוסדות מבצעים מספר תפקידים: מימון, קביעת מדיניות תקינה, ביצוע התקציב ובקרה (על עצמם). ריכוזיות זו עשויה לפגוע במנהל תקין.

קווי הרפורמה המוצעים להלן נועדו להתגבר על הבעיות הללו. הם כוללים שני מרכיבים מרכזיים שניתן ליישמם כמקשה אחת או בשלבים: (א) ארגון מחדש של המערכת הציבורית הקיימת והפיכתה למערכת אינטגרטיבית אחת; (ב) הנהגת ביטוח ממלכתי לטיפול ממושך. הנדבך המרכזי במרכיב הראשון הוא הפקדת ניהול כל התקציב הציבורי לט”מ בידי ‘רשות לט”מ’, אם הגישה לטיפול היא חברתית-קהילתית, או לחילופין התפקדת הניהול בידי קופות-החולים, אם הגישה היא רפואית-מוסדית. הגישה האחרונה היא אנכרוניסטית ונובעת מתפיסה היסטורית שראתה בזיקנה מחלה. הנדבך המרכזי במרכיב השני – המושתת על הראשון – כולל המרת חלק מהתשלומים הפרטיים לסוגיהם למס מיועד או למס אחר, לצורך מימון חלק מהזכאות. את אלה ניתן לבצע, לפחות בעשור הקרוב, ממקורות העומדים לרשות המערכת, ועדיין להשיג שיפורים מהותיים בשוויוניות, ביעילות וברווחה החברתית.