כתב העת גרונטולוגיה וגריאטריה

כל תקצירי המאמרים

מחשבון נפש לנפש בלי חשבון: ייצוגים של זקנה ודמנציה מ”הגלויה האחרונה” ל”עד קצה הזריחה”

המחבר: אמיר כהן-שלו

תקציר

מאמר זה מציג התבוננות מפרספקטיבה גרונטולוגית-הומניסטית בצמד סרטים תיעודיים של סילבן ביגלאייזן, “הגלויה האחרונה” ו”עד קצה הזריחה”. הבחירה במילה ‘צמד’ היא מכוונת, שכן שתי היצירות מהוות מעין דיפטיך אוטוביוגרפי, הסובב סביב דמותה של אם הבמאי והקשר האימהי-ילדי בין שניהם. הדיאדה אם-בן נבחנת בסרטים בשתי נקודות זמן עוקבות. “הגלויה האחרונה” ראה אור בשנת 2007, ומתעד את הקשר בהיות האם בת 87 והבן בן 59. “עד קצה הזריחה” (2015),
חוזר אל הדמויות שבע שנים מאוחר יותר, כשהאם בת 94 והבן בגיל 66. הקרנתם ברצף, כפי שנעשה בערוץ יס דוקו במאי 2016, מספקת חומר גלם נדיר לדון באחת מסוגיות המפתח בפסיכולוגיה ההתפתחותית של טווח החיים, שינוי מול המשכיות, בחיבור בין סוף החיים וזיקנה מופלגת. קווי ההפרדה בין שתי תקופות עוקבות אלה של זיקנה וזיקנה מופלגת, ובניסוח אחר, הגיל השלישי והגיל הרביעי, מתחדדים באמצעות הצגתן הרציפה. המבט הקולנועי החודר אל ההשתקפות הקונקרטית של הזיקנה הוא כר פורה לתובנות מעמיקות, העשויות להזין מחקר עתידי. הצגת שני הסרטים בזה אחר זה מעלה לדיון תמורות אינטרה-פסיכיות, העשויות להתרחש אצל אנשים בגיל הרביעי, וחופפות רק בחלקן לשינויים הנובעים מתהליכים קוגניטיביים האופייניים למצבים דמנטיים.