זקנים מאתיופיה במעבר בין-תרבותי בישראל

הכותבות: אביבה קפלן ורחל שרעבי

תקציר:

מחקר חלוץ זה בוחן את חייהם בישראל של זקנים מאתיופיה. עד כה טרם נחקרה קבוצה ייחודית זו, בעיקר בשל מחסום השפה, היעדר גשר להבנת תרבותה ותופעת הגילנות (ageism) ככלל, המאפיינת את החברה המערבית.

קיים מכנה משותף רחב בין הזהויות של מהגר לזהויות של זקן. בשני במקרים, אנשים  מוצאים את עצמם במצבים של אי-נראות חברתית והיעדר נחיצות. המהגרים הזקנים מאתיופיה נאלצים, בנוסף לכך, לחוות הלם תרבותי עקב המעבר מחברה מסורתית לחברה מערבית גלובלית,  ובשל כל אלה הם חווים שינויים משמעותיים בחייהם בישראל.

הזקנים נשוא מחקרנו הגיעו לישראל בהיותם בשנות ה-40 וה-50 לחייהם. הם הזדקנו לתוך המציאות הישראלית, כחלק בלתי נפרד מחיי בני משפחותיהם וקהילותיהם. המחקר בדק 127 זקנים ממקומות שונים בארץ, בשיטת ריאיון פנים אל פנים. איסוף הנתונים התבצע באמצעות שאלון ייחודי שנבנה לצורך מחקר זה. שאלון זה כלל שאלות סגורות ופתוחות.

מממצאי המחקר עולה שקיימת ירידה מובהקת בקיום המנהגים המסורתיים בקהילה ושחל שינוי במערך התפקידים ובטיב היחסים בתוך המשפחה הגרעינית. הנבדקים תופסים את היחסים בקהילה באתיופיה כטובים יותר מאלה הקיימים בישראל. הטיפול בזקן נותר עדיין במסגרת המשפחה, והמעבר לדיור מחוץ לבית אינו עולה על הפרק. מרבית המשיבים מעריכים את השינוי שחל בחייהם כחיובי, למרות תחושת אפליה חברתית. הם מוטרדים מהשינוי שחל באורחות חייו של הדור הצעיר, אולם פחות מ-15% מביעים נכונות לשוב לאתיופיה.