התפתחות וקידום ההוראה ברפואה הגריאטרית בישראל: הרהורים היסטוריים ואישיים

הכותב:  ארנולד רוזין

תקציר

מאמר זה יתמקד בשלבי ההתפתחות של הרפואה הגריאטרית בישראל מההיבטים האישי וההיסטורי. הגידול המהיר בשיעור הזקנים בישראל מאז קום המדינה העלה על סדר היום הציבורי את הצורך לתכנן ולפתח שירותי בריאות מתאימים לאוכלוסייה זו, שכן מטבע הדברים יש לצפות לעלייה בשיעור התחלואה, המוגבלות והתשישות בקרבה. כבר בשנות השישים של המאה העשרים קמה בישראל קבוצת רופאים, מרביתם כאלה שעבדו בארגון מלב”ן, אשר ניסתה לשכנע את רשויות הרפואה להכיר בגריאטריה כמומחיות כדי לקדם את הטיפול בזקנים. האישור הנכסף הגיע רק בשנות השמונים, אז אישרה המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל את המומחיות בגריאטריה ונקבעה תוכנית מחייבת של לימודים והשתלמויות קליניות במחלקות פנימיות וגריאטריות וכן בחינה מחייבת, כנהוג בסוגי מומחיות אחרים. בהמשך לחצו הרופאים המומחים בגריאטריה לחייב את בתי הספר לרפואה ללמד סטודנטים על הטיפול בזקן כחלק מתוכנית הלימודים הבסיסית, לרוב כפרק על גריאטריה במסגרת הוראת הרפואה הפנימית.

כיום ישנם עשרות מומחים בגריאטריה שעמדו בבחינות למומחיות ומשרתים במחלקות גריאטריות בבתי חולים, במוסדות לזקנים, במחלקות שיקום, במחלקות סיעודיות וכן בשירותים הגריאטריים שהתפתחו בקהילה. במישור האקדמי התפתח מערך של בעלי דרגות אקדמיות, נקבעו מינויים של מרצים ופרופסורים בתחום הגריאטריה והפסיכוגריאטריה והוקמו מרכזי הוראה ומחקר. עם התשתיות הללו נותר רק לקוות שאכן תישמר רמת שירות רפואי ראויה לזקנים במדינת ישראל.