השקפה רב-ממדית על הסתגלות בתקופת החיים המאוחרת של ניצולי טראומה: התמקדות בניצולי שואה קשישים

כתבו: כהנא בועז, כהנא אווה, הראל זאב, קינג קטי וסקין גול

תקציר

המאמר בוחן את תוצאותיו החברתיות והפסיכולוגיות של אחד האסונות החברתיים הקיצוניים ביותר בהיסטוריה בת-זמננו, השואה הנאצית. תוך התמקדות בניצולי שואה קשישים, בחנו נושאים רחבים הקשורים לאתגרים החברתיים שניצבו מולם ולאדפטציות שנעשו על-ידי ניצולי טראומה מבוגרים. ממצאים באשר להסתגלות להזדקנות כתוצאה מטראומה בתקופת החיים המוקדמת מוצגים מתוך ראיונות שנערכו עם למעלה מ-300 ניצולי שואה, מחציתם מתגוררים בארצות-הברית ומחציתם בישראל. נערכו ראיונות גם עם קשישים יהודים שלא חוו את השואה אלא היגרו לארצות-הברית ולישראל מעט לפני מלחמת העולם השנייה. ניצולי השואה הושוו לקבוצת המהגרים מבחינת בריאות גופנית, תסמינים פסיכיאטריים ותפקוד חברתי.  ניתוח כמותי העלה השפעות מנוגדות מובהקות של הינצלות מטראומה על רווחה פסיכולוגית, אך לא תמך בהשפעות האינטראקציה בין גיל והינצלות. ניתוחים של מידע איכותני מצאו ארבע טיפולוגיות של ניצולים:  (1) המתגמש (the resilient) – זה שהצליח לחזור לחיים רגילים למרות החוויה; (2) זה שנחסם מבחינה רגשית (the unaffected); (3) הפגיע במצבים מסוימים (the conditionally vulnerable); (4) הפגיע הרגיל (the generally vulnerable). בתוך כל אחת מהטיפולוגיות, אנו מבחינים בתגובות אשר מצביעות על המאמצים לנורמליזציה בזמן שהניצול מתקשר עם החברה, ודרך אינטראקציה זו מנסה להפגין שליטה עצמית.