הזנה מילעורית בחולה עם דמנציהסופנית – כן או לא?

כותבים: פרידמן ראובן ושפירא דבורה שרה

תקציר

חולים הסובלים מדמנציה (שיטיון) סופנית, מפתחים לעיתים תכופות בעיות אכילה ומוזנים באמצעות גסטרוסטומיה אנדוסקופית מילעורית (גא”מ). עבודות רבות מביעות הסתייגות מהשיטה, עקב ממצאים המראים כי היעדים המצופים בהזנת גא”מ אינם ניתנים להשגה. ברוב המקרים, המידע שעליו מתבססות עבודות אלו מתקבל ממחקרים רטרוספקטיביים תצפיתיים לא מבוקרים, או מהשוואת קבוצות חולים שלדעתנו אינם ברי-השוואה, כגון השוואת חולים המוזנים בכל זאת דרך הפה, לחולים שהזנה כזו כלל אינה אפשרית עבורם, או הכללה של חולים שאצלם הותקנה הגא”מ תוך כדי מחלה חריפה וקשה יחד עם חולים שאצלם הגא”מ מותקנת באופן יזום כאשר מצבם הכללי יציב.

במאמרנו אנו דנים בחלק מהשאלות על יעילות ההזנה המלאכותית בחולה דמנציה סופנית הן מבחינת תוחלת החיים והן מבחינת איכותם ומנסים לבחון את המסקנות שמציגים שוללי ההזנה המלאכותית בחולים אלו. בין הנושאים  הנדונים: השפעת השימוש בגא”מ על המצב התזונתי של החולים; השפעת גא”מ על שיעור דלקת ריאות שאיפתית; שיעור הסיבוכים בהחדרת  גא”מ לעומת התועלת המושגת בהזנה באמצעי זה; שיעור קשירות החולים וגרימת סבל ישיר לחולים. כמו-כן אנו דנים בהשפעת ההזנה בגא”מ בחולים דמנטיים על אורך חייהם ובדילמה של מניעת אוכל מחולה דמנטי בסוף חייו.

חוק החולה הנוטה למות אינו מתייחס לאפשרות של מניעת האכלה מלאכותית בחולה דמנציה סופנית, וקביעת עמדה פרטנית יכולה להינתן רק במסגרת הוראות מקדימות, בתקופה שבה האדם עדיין כשיר לקבל החלטות. בנוסף יש לדעת כי ההחלטה להתקין גא”מ מושפעת גם משיקולים אדמיניסטרטיביים, וזאת הן בשל הצורך בהסכמת אפוטרופוס בזמן החדרת גא”מ והן בשל הגדרתו של החולה כסיעודי מורכב כאשר הוא מוזן בזונדה, לעומת הגדרתו כחולה סיעודי רגיל בהזנה דרך גא”מ, הבדל בעל משמעויות כלכליות ניכרות.