כתב העת גרונטולוגיה וגריאטריה

כל תקצירי המאמרים

פסיכותרפיה לזקנים: לאפשר לברווזים לעוף (או לרקוד טנגו) על אגם קפוא

מחבר: אהוד בודנר

החוג המשולב למדעי החברה והמחלקה למוזיקה, אוניברסיטת בר-אילן

נייר עמדה

המטפלים שבינינו, שקוראים כעת כתבה זו, בבקשה שאלו עצמכם מה עולה בראשכם כאשר פונה אליכם אדם שמעוניין להגיע אליכם לפסיכותרפיה, כדי לבנות לעצמו עתיד טוב יותר. שוו בנפשכם, שכאשר אתם מסבירים לפונה שבתקופת הקורונה אתם עובדים בזום, הוא שואל אם הפגישה אתכם תתקיים בזום או ב- Google Hangouts. הוא מספר לכם שאחת הדילמות שלו, שלגביה הוא ירצה להיוועץ בכם, היא אם בשנים הבאות יהיה נכון עבורו יותר להתחיל ללמוד לנגן בנבל, מה שיחייב אותו לטוס לאוסטרליה, שם יש מורה מצוין לנבל, שאותו הוא איתר באינטרנט, או דווקא להישאר בישראל ולהקדיש את זמנו ללימוד שפת תכנות חדשה, שיכולה לסייע בתכנות של רחפנים, תחום מתפתח, שהוא קורא עליו לא מעט ומוצא אותו מסקרן מאוד. כעת בכנות, כמה מכם, בעת קריאת שורות אלה, בנו בראשם תמונה של גבר בשנות ה-20, ה-30, ה-40, ה-50, ה-60, ה-70, ה-80 (תגידו לי מתי לעצור…) לחייו? נכון שעצרתם מקסימום בחמישים? נכון ששמונים, אולי אפילו שבעים ואולי אפילו שישים שנה הם כבר מחוץ לתחום?

אם עצרתם בחמישים שנה או לפני, אתם בחברה טובה, שהרי אפילו פרויד עצמו טען שהחל מגיל ארבעים אנו חסרים גמישות מנטלית ועקב כך לא יכולים להפיק תועלת מפסיכותרפיה (Freud, 1905/1953). טענה זו הוטמעה בקרב מטפלים. מחקרים שנערכו במהלך שלושים השנים האחרונות ובחנו איך מטפלים תופסים אנשים זקנים, חזרו ומצאו תפיסה עיקשת ועקבית, לפיה אנשים זקנים אינם מסוגלים ללמוד חומר חדש (Dye, 1978), או שבמקרה טוב, סובלים מקשיים בלמידה של חומר חדש
(Lee, Volans, & Gregory, 2003). מחקרים אלה מראים, כי מטפלי בריאות הנפש תופסים אנשים זקנים כנוקשים, כחסרים את האנרגיה והעמידות שנחוצים עבור צמיחה בטיפול, כפחות מתאימים לפסיכותרפיה, כפחות מסוגלים לקשור יחסים טיפוליים הולמים, כנוטים לדיכאון וכמטופלים משעממים ובעלי פרוגנוזה גרועה (סקירה אצל Bodner, Palgi, & Wyman, 2017).

 עמדה זו של מטפלים אינה עולה בקנה אחד עם השינויים הדמוגרפיים שחלים באוכלוסיית העולם, ולפיהם, לפחות עד פריצת מגפת הקורונה, כמות האנשים הזקנים (מגיל 65 ומעלה), עולה בהתמדה ומהווה את הרכיב הדמוגרפי שגדל בקצב המהיר ביותר באוכלוסיית העולם (WHO, 2017). אבל עמדה זו תואמת תפיסות שהולכות ומשתרשות בקרב רבים מהזקנים של היום, שמגיל צעיר נחשפו לתפיסות שליליות, לגבי מי שהיו לגביהם בילדותם, בנערותם ובבחרותם אנשים זקנים; תפיסות שהופנמו בתודעתם ובגופם לאורך השנים (Levy, 2009). כעת בזקנתם, כאשר הסביבה מעבירה להם מסר שהם הולכים כמו ברווז צולע ומגעגעים כמו ברווז גווע, מתחילים הזקנים של היום, בעצמם, להאמין שזמנם עבר. כך חוברות להן יחדיו התפיסות השליליות של זיקנה ושל אנשים זקנים, שבהן מחזיקים המטפלים והזקנים; תפיסות הנוגעות לזקנתם וליכולתם ללמוד, לצמוח וליהנות מטיפול נפשי. אפשר כי בשל קיומן של תפיסות שליליות אלה, מטפלים אינם מעוניינים להציע טיפול לזקנים וזקנים אינם מעוניינים לקבל טיפול ממטפלים, למרות שהכחשת הצורך בטיפול בזקנים אינה תורמת להכחדת מצוקתם הנפשית. מחקרים מראים, כי מתוך חמישה אנשים שעברו את גיל 65, אדם אחד סובל מסוג כלשהו של בעיה נפשית.

את המענים הטיפוליים בתחום בריאות הנפש, שכה נדרשים לזקנים, נוכל לספק אם נפעל תוך שיתוף פעולה בין מטפלים שמחזיקים בגישות טיפוליות שונות, כדי להכשיר מטפלים לטפל בזקנים וכדי ליצור שיטות אבחון וטיפול שיתאימו לאנשים בגיל הזיקנה. נכון להיום, כל אלה מאוד חסרים ולא רק בישראל (סקירה אצל Bodner et al., 2017). אנו יכולים גם לפעול, כל דיסציפלינה בתחומה, כדי לעודד הכשרות בטיפול באנשים זקנים, אשר תינתנה לאנשי המקצוע. כך למשל, רופאים פסיכוגריאטרים יכולים להעביר סדנאות לרופאים פנימיים, שעבודתם במחלקות הפנימיות בבתי החולים מחייבת אותם להתקרב למיטת החולה הזקן ולתקשר עמו. פסיכוגריאטרים גם יכולים להכשיר רופאי משפחה בקופות החולים, אשר נתח רחב מהקליניקה שלהם מושתת על חולים מבוגרים. בנוסף לכך, תוכניות ההכשרה בגרונטולוגיה, שקיימות כיום באוניברסיטת חיפה, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת בן-גוריון יכולות להציע הכשרה בתחום שנקרא “טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בעצימות נמוכה”, כך שבוגרים ובוגרות אלה יוכלו אף הם לספק סיוע מסוג זה לאוכלוסיית הגיל המבוגר. כל אלה יוכלו לבנות את התשתית הנדרשת לצורך רישוי המקצוע “גרונטולוג קליני”, מטעם משרד הבריאות, תוך קביעת רמות שונות של התמקצעות במקצוע טיפולי זה.

 אמנם, כדי לרקוד טנגו על אגם קפוא נדרשים שניים ולכאורה נראה שהזקנים של היום אינם ששים להצטרף לריקוד הטנגו של מחר. אך ישנם כיום מחקרים המעידים, כי תופעה זו עומדת להשתנות, משום שבקרב בני 65 כיום קיימת מידה רבה יותר של פתיחות להיעזרות בפסיכותרפיה (סקירה אצל Bodner et al., 2017). מריקוד כזה יפיקו שני הצדדים תועלת רבה. המטפלים הצעירים, שהכשרתם הייתה כרוכה גם בלימוד תיאוריות על היווצרות העצמי, יהיו מטפלים טובים יותר, אם יבינו את האתגרים וההתמודדויות הכרוכים בשימור ובפיתוח העצמי בתקופת הזיקנה. המטופלים הזקנים יזכו בטיפול, שיטיב עם השנים שעוד נותרו להם.

 

הקטן/הגדל פונט
מונוכרום